המפגש – בלי סודות למבוגרים

אתמול בלילה עשיתי הפסקה קצרה מכל המטלות של סוף הסמסטר וגם מעבודה על הפרויקט החדש שלי שהוא הסיבה שאני בקושי כותב כאן בימים אלה. מטרת ההפסקה היתה צפייה בסרט 'המפגש' שעוסק בשאלה המרתקת של כיצד נתקשר עם חייזרים שיגיעו לכאן כאשר אין לנו ולהם שמץ של בסיס לשפה משותפת. אם לא ראיתם את הסרט אז קחו בחשבון שהולכים להיות כאן כמה ספויילרים. המשך הקריאה על אחריותכם.

לפני הכל אציין שמעט התאכזבתי מהסרט. יכול להיות שזה בגלל שכל הביקורות מהללות אותו (נגיד כאן, כאן, כאן וכאן), ויכול להיות שזה מכיוון שהסרט לא הגיע לאולמות הקולנוע בסין ונאלצתי לצפות בו באיכות בינונית על מסך המחשב שלי, מה שמאוד פגם בחוויה. לכן אני לא הולך להעביר ביקורת על הסרט כיצירה קולנועית אלא רק להתייחס לנושא שהכי מדבר אליי – השפה ומה שנגזר ממנה.

אין ספק השפה היא הכוכבת הראשית של הסרט. השאלה שבתוך השאלה העיקרית של הסרט היא מהי הקשר בין תפיסת העולם שלנו ולבין השפה בה אנחנו משתמשים, וכיצד הן משפיעות אחת על השניה.

ההבדל העיקרי בינינו לבין החייזרים בסרט הוא שהחייזרים, בניגוד אלינו, אינם תופסים את הזמן באופן לינארי וזה בא לידי ביטוי בשוני בין צורות הכתב שלנו ושלהם. כשאנחנו כותבים מילה או משפט הם מסודרים על קו ישר עם התחלה, אמצע וסוף, ואילו החייזרים כותבים אותו על גבי מעגל והם מתקדמים לשני כיוונים בו זמנית כי הם כבר יודעים איך הכל הולך להיות בנוי. בסרט אומרים שזה כמו שאנחנו נהיה מסוגלים להתחיל לכתוב משפט מהמילה האמצעית שלו ואז לכתוב את המילה שלפניה והמילה שאחריה, ולאחר מכן את שתי המילים שלפניהן ואחריהן וכן הלאה ושהמשפט יסתיים בדיוק בתחילה ובסוף השורה, רק שההבדל הוא שבמעגל אין התחלה אמצע וסוף כך שאפשר להתחיל מהסוף ומההתחלה להיפגש באמצע באותה מידה. רעיון מעניין, אין ספק, רק שבעיניי הקטע עם הכתב המעגלי הוא סוג של גימיק כי עד כמה שאני שיכול לראות העניין של תפיסת הזמן בא לידי ביטוי בעיקר בדיקדוק של שפה, ופחות באיך שהיא נכתבת. מה גם שבסופו של דבר נראה שהמעגלים הם מילים וההבדלים ביניהם כן באים לידי ביטוי צורה לינארית רק שהקו הוא פשוט לא ישר.

בלי סודות

מה הוא עושה? איך אפשר לקרוא את זה?

עוד שאלה שעולה בסרט היא מה היה קורה אם העתיד היה הופך להיות חלק מהזכרונות שלנו, שזו היכולת שמפתחת הדמות של איימי אדמס במהלך הסרט. האמת היא שאם נסתכל על העברית נגלה שהעתיד כבר מזמן חרג מגבולות הגזרה שלו לעבר הציווי, וזמנים אחרים תפסו את מקומו. בעברית באופן עקרוני אנו יכולים להטות פעלים לארבע זמנים – עבר, הווה, עתיד וציווי. אבל בפועל הכל כבר התערבב ולא חסרות דוגמאות לכך. למשל המשפט "בשבת אנחנו הולכים לסרט, אתה בא?" הרי אנחנו מדברים על משהו שעוד לא קרה אז יותר הגיוני לומר "בשבת נלך לסרט, תבוא איתנו?". בצבא העתיד או הציווי יכולים אפילו להפוך לעבר כמו במשפט "מחלקה שתיים, שלושים שניות רצתם עד לעץ וחזרתם!". צורת העתיד בעברית כבר מזמן הפכה להיות ציווי עדין, כמו למשל במשפט "תודיע לי מה נסגר". דרך נפוצה יותר להביע עתיד בעברית היא שימוש בפעלי עזר. בעברית אפשר לומר 'זה הולך לקרות' וגם 'זה עומד לקרות' למרות שהליכה ועמידה הן שתי פעולות שונות.

באנגלית אפשר להטות פעלים לזמן עבר אבל כדי לבטא לעתיד חייבים להשתמש במילות עזר. הדרך הנפוצה ביותר היא המילה will שבמקור מביעה רצון, אבל יש לנו גם את going to ואת about to לעתיד קרוב יותר. בסינית לא מטים פעלים בכלל ואין דרך ברורה להביע עתיד אז במקום מביעים רצונות (כמו באנגלית), צרכים, תוכניות, אפשרויות והיתכנויות אבל לא ניכנס לזה כרגע.

הסיבה שגרמה לי לחשוב על כל הדברים האלו בכלל היא אחת התגובות שקראתי בביקורת של עין הדג. הקטע הרלוונטי ממנה הוא:

"יחסית ל"שפה בלי זמן" "אבוט גוסס" זה פאקינג משפט עם זמן. כנ"ל, כמעט, כל פועל שהוא"

בהחלט נקודה מעניינת, רק שבסרט לא אמרו "גוסס" אלא in death process כך שניכר שהושקעה מחשבה ונעשה ניסיון להימנע מלהשתמש בפועל בדיוק בגלל הבעייתיות שהוא מכיל בתוכו הגדרה מובנת של זמן לינארי. הבעיה היא שלמרות שאין במשפט פועל עדיין מדובר בכישלון והנוכחות של תפיסת זמן לינארית עדיין קיימת במשפט. מדוע? בגלל מילת היחס in ויותר ממנה המילה process שבהגדרה מציינת משהו עם התחלה, אמצע וסוף. ככל שאני חושב על זה גם למילה מוות לא תהיה משמעות בעולם ללא תפיסה לינארית של זמן כי זה אומר שכולם חיים ומתים בו זמנית. רגע! זה גם אומר שהם ידעו שהפיצוץ עומד להתרחש ויכלו להימנע ממנו. ועוד רגע! זה גם אומר שהם יודעים מה התוצאות של המפגש הזה ויכלו לחסוך מאיתנו את השבועות של בניית השפה המשותפת. בקיצור חבל על הזמן לנסות ולהבין את הסרט הזה, ועדיף לחזור לתהיות בלשניות בסיסיות.

roman-mosaic-know-thyself

לאחרונה יצא לי לתהות בנושא ההשפעה ההדדית בין שפה ותפיסת עולם אבל לא בקנה מידה בין גלאקטי אלא מצומצם יותר.  מה הוביל להבדלים בין הכתב הסיני נטול האותיות שהוא עמוד השדרה של תרבויות המזרח, ובין כתבי תרבויות המערב שבדומה לכתב הסיני אמנם החלו את דרכם גם כסימנים וסמלים המייצגים משמעויות שלמות, אבל בסופו של דבר התפתחו לכדי אותיות המייצגות צלילים? לדעתי ניתן בהחלט לשער שאחת הסיבות לכך היא שתרבות המערב היא יותר אינדבידואלית בעוד שתרבות המזרח היא יותר קולקטיבית. בבסיס תרבות המערב יש לנו את "דע את עצמך" בעוד במזרח חשוב לדעת את מקומך והדגש הוא על הקשר שלך עם הסביבה. כך למשל בסינית יש מילה נפרדת לאח גדול לעומת אח קטן, סבא מצד האבא לעומת סבא מצד האמא וכו'. לנו זה פחות משנה. לכן זה רק טבעי שבמערב פירקנו את השפה לגורמי הכי קטנים ונתנו משמעות חזותית לכל צליל שיוצא לנו מהפה, ואילו בכתב הסיני הכל מתבסס על צורות מורכבות ומה שהקשרים ביניהן מסמלים.

אז אם כבר דיברנו על מפגש וחייזרים, בואו לפגוש את השפה הכי קרובה לחייזרית שניתן למצוא על כדור הארץ. אם במקרה תצטרכו לשכנע גנרל סיני לא לפתוח במלחמה נגד חייזרים זה יהיה מאוד שימושי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s