א.נשים – חלאס עם זה

אני יודע שהבלוג הזה בדרך כלל עוסק בשפה הסינית, אבל היום אני דווקא רוצה לדבר על העברית. יש איזו נקודה קטנה שמציקה לי כבר די הרבה זמן, הן כדובר עברית והן כמורה לעברית, וזו ההתעללות של אנשים מסוימים בשפתינו.

אני מניח שיצא לכם להיתקל לאחרונה בכל מיני שיטות מוזרות לשלב בין זכר ונקבה. אני לא מדבר על מירב מיכאלי שלרוב פשוט משתמשת בשתי הצורות במקביל ובנפרד. אני מדבר על כל מיני שיבושים מוזרים בכתיבה כגון 'אתן.ם', 'לכםן', 'אומרים.ות', 'ילדותים', כאשר מעל כל אלה מתנוססת צורת הכתיבה 'א.נשים' שנושאת בגאון את דגל השיטה החדשה.

צורת הכתיבה 'א.נשים' היא הדבר בו אני רוצה להתמקד במאמר הזה. לכאורה מדובר בפתרון אלגנטי לבעיה שמטרידה רבות אנשים רבים – שצורת המין הסתמי בעברית הוא ברבים-זכר כברירת מחדל, אך לדעתי מדובר בפתרון עקום לבעיה שלא באמת קיימת ואני אסביר.

בואו נתחיל בלהודות ששפה היא דבר מורכב, שלכל מילה בדרך כלל יש יותר ממשמעות אחת, ושהמוח שלנו הוא איבר מופלא שעושה עבודה מדהימה. הדוגמה שאני תמיד אוהב לתת היא המשפט "נהגי המוניות ארגנו הפגנות המוניות ברחבי הארץ". זהו משפט שכל דובר עברית יכול להבין בלי למצמץ למרות שהמילה "המוניות" מופיעה שם פעמיים – בתחילת המשפט כ-"מוניות"  עם ה"א הידיעה ובהמשכו כתואר שאין שום קשר בינו ובין מוניות.

דוגמה נוספת – כאשר אני אומר שהמבחן היה קל, לכולם ברור שאני לא מתכוון למשקל הניירות שלו אלא לרמת הקושי שלו. כי למילה 'קל' בעברית יש שני הפכים: המילה 'קשה' והמילה 'כבד'. אך אם תשאלו אנשים ככה סתם מה ההיפך של 'קשה' מאוד יכול להיות שהם דווקא יענו לכם 'רך'.

למילה 'אישה' גם יש שני הפכים – המילה 'איש' והמילה 'גבר'. היחסים הסמנטיים בתוך משולש המילים הזה הם מורכבים, ולמרות שגם 'גבר' וגם 'איש' הם הפכים של 'אישה', הראשון נוטה יותר לכיוון של ניגודיות, בעוד לשני יש גם מטען השלמה ואפילו הכלה. רוצים הוכחה? ראו מה קורה כאשר אנחנו הופכים אותם לתארים. בעוד המילה 'גברי' והמילה 'נשי' הם זוג הפכים לכל דבר ועניין, הרי שגם גברים, גם נשים וגם כל מי שלא מזדהה כגבר או כאישה יכולים לומר שמדובר בעניין 'אישי' שהם מעדיפים לא לדבר עליו.

גם ברבים ההיפך של נשים זה לא אנשים – אלא גברים. כולנו יודעים את זה משום שאנו רואים זאת סביבנו כל הזמן. יש לנו שירותי גברים ושרותי נשים, בגדי גברים ובגדי נשים, נעלי גברים ונעלי נשים וכו'. אין לנו שירותי אנשים ושירותי נשים. בכלל לומר "אנשים ונשים" נשמע מוזר לכל דובר עברית, ולכולנו ברור שיש כאן יתירות מסוימת. זה כמו לומר "הורים ואימהות" או "כלי כתיבה ועטים". לעומת זאת, לומר "אנשים, ובייחוד נשים" נשמע תקין והגיוני באותה מידה כמו לומר "אנשים, ובייחוד גברים".

אנו רוכשים את הידע הזה כבר בגיל צעיר. כל ילד וילדה עבריים יודעים שיש הבדל כאשר הם אומרים להוריהם את המשפט "לכל הילדים בכיתה יש כזה" לעומת המשפט "לכל הבנים בכיתה יש כזה". אני לא מכיר הורה שישאל בכל פעם אם במילה 'ילדים' הכוונה היא גם לילדות. אם יש הורה שכן שואל את זה הרי שהוא עושה עוול לצאצאיו, ומשם (כפי שמלמדים אותנו השורשים האחים ע-ו-ל וע-ל-ל) קצר המרחק להתעללות. המילה 'ילדים' מקבילה למילה 'אנשים' אבל יש כאן טוויסט מסתורי כי בניגוד לצירוף 'גברים ונשים' אי אפשר להצליב בין הזוגות. אפשר לומר "ילדים וילדות" ואז ברור שבילדים מתכוונים לבנים, ואפשר לומר גם "בנים ובנות". אבל לומר "ילדים ובנות" או "בנים וילדות" נשמע עקום כמו "אנשים ונשים".

למה זה ככה? לא יודע. זו כבר שאלה לנועם חומסקי. אני לא המוסכניק שיכול להסביר לכם איך הרכב עובד, אני רק יודע שאם רוצים לפנות ימינה צריך לסובב את ההגה עם כיוון השעון, ורצוי גם לאותת לנהגים האחרים על הכביש. גם לנהגות. אה כן! וחשוב גם לבדוק שאין אף הולכי רגל שרוצים לחצות. ובהולכי רגל הכוונה היא גם לנשים שהולכות ברגל וגם לתינוקות בעגלה שעדיין לא הולכים בעצמם. והעגלה יכולה להידחף גם על ידי האבא, כן? או שני אבות…או שתי אימהות…כלומר הורים…ובתינוקות כמובן שהכוונה גם לבנים וגם לבנות… ובל נשכח גם את הנכים והנכות על כסאות גלגלים. בקיצור – הולכי רגל. איזה מזל שאנחנו מסוגלים להבין את המשמעות הרחבה של מילים לפי ההקשר בו הן מופיעות, נכון?


אחד הקורסים שאני מעביר הסמסטר הזה הוא חיבור והבעה בכתב ופתחתי אותו בחזרה זריזה על סימני הפיסוק. הנקודה בהגדרה משמשת לציון סיומם של משפטי חיווי. כך זה עובד בעברית וברוב השפות בעולם. נקודה. לכן לא רק שצורת הכתיבה 'א.נשים' היא פתרון מלאכותי שאינו משתקף בדיבור, הוא גם קוטע את רצף הקריאה ומאוד מבלבל, בייחוד כאשר משלבים אותו עם אותיות סופיות. חשבתםן פעם כמה סגנון הכתיבה הזה מקשה על ילדים.ות בעלי.ות ליקוי למידה או דיסלקציה למשל? כמה הוא מסבך עולים חדשים ואנשים שלומדים עברית כשפה שנייה? כלים אוטומטיים לפענוח או תרגום של טקסטים?

שיטת הכתב העברי מורכבת גם כך. מעבר לסימני הפיסוק יש לנו גם סימני ניקוד אשר נקראים כך מכיוון שמרביתם מתבססים על נקודות. חוץ מציון של תנועות הם כוללים גם דגשים בדמות נקודות בתוך האותיות, נקודה להבחין בין שין ימנית ושין שמאלית, ועוד נקודה בשם מפיק (שרובנו בקושי זוכרים שהיא קיימת) אשר מסייעת בהבחנה בין שם עצם בנקבה ובין שם עצם בזכר עם סיומת השייכות "שלה" (ילדהּ – הילד שלה). אז נכון שביומיום אנחנו כותבים בלי ניקוד וכדוברי שפת אם זה פשוט עבורנו, אבל חשבו רגע על כמות המידע איתה צריכים להתמודד אלו המבקשים ללמוד את השפה. כל זה עוד לפני שדיברנו על שבירה נוספת של הכללים על ידי שימוש באותיות סופיות באמצע מילה.

העקרונות המנחים בהתפתחות טבעית של שפה הם פשטות, מעשיות והתאמה לצרכי המשתמש. מילים דומות למוצר שכולנו מפתחים ומשכללים כל הזמן ונותנים לשוק החופשי להחליט מה תופס ומה נזרק. מה שיותר מדי מורכב – נרקב, ומה שאינו מספיק מעשי – נמאס. השפה העברית כבר נמצאת במגמה של פישוט הדקדוק וטשטוש ההבחנה בין זכר לנקבה, בייחוד עבור לשון רבים. כך בניגוד לעבר, אנו אומרים שגם 'הם' וגם 'הן' כתבו. צורת העתיד (וגם ציווי בעברית מודרנית מדוברת) הפונה הן אל גברים והן אל נשים היא 'תכתבו', והצורה 'תכתובנה' כבר מזמן מצאה את דרכה לפח הזבל של השפה.

מבלי שהיינו ערים לכך, הפכנו את העברית לשפה הרבה יותר כוללנית. היופי הוא שעשינו את זה באופן טבעי ועל ידי פישוט השפה – ולא סרבולה. אחרת זה פשוט לא היה עובד. אבל עכשיו יש אנשים שמנסים למכור לדחוף לנו לגרון שיטה חדשה שבמקום לפשט את השפה רק מסרבלת אותה. שיטה שבמקום לבטל או לצמצם את הדקדוק הדו-מגדרי של העברית רק מנכיחה ומעצימה אותו.


השאלה המתבקשת היא איזו הצדקה יש להפיכה הלשונית הזו. אני בכוונה אומר "הפיכה" כי כאשר מפנים את השאלה הזו לתומכי השיטה, מייד נזרקות לחלל האוויר סיסמאות כגון שוויון, צדק, אחווה, אינקלוסיביות, תמיכה בחלשים ובמוחלשים ועוד מושגים כאלה שלא באמת עונים על השאלה. לא הרבה לאחר מכן מגיע הטיעון המגוחך שעברית היא שפה שוביניסטית ופטריאכלית, ושהדקדוק העברי על הטיותיו לזכר ונקבה הונדס על מנת לשמר את כוחם של הגברים. גם אם נניח לרגע בצד את העובדה שאף אחד לא הנדס את הדקדוק העברי, אני יכול להגיד לכם באחריות שלא הוא הסיבה לשוביניזם, לאפליה ולהדרת הנשים שאיני מכחיש את קיומם בתרבות שלנו. הראייה שלי לכך היא השפה הסינית – שפה שההבחנה הדקדוקית בה בין זכר ונקבה אינה קיימת, אך תרבותה עדיין כללה יחס מחפיר לנשים. אני די בטוח שלא משנה באיזו נקודת זמן בהיסטוריה, נשים עבריות לא היו רוצות להתחלף עם נשים סיניות. למעט אולי מלחמת העולם השנייה, ועם זוועות הכיבוש היפני, גם זה עומד בסימן שאלה.

לבסוף מגיע תורו של הטיעון הפשטני והפסבדו-אינטלקטואלי ששפה יוצרת מציאות. אז זהו שהיא לא. המציאות קיימת בנפרד מהשפה שלנו. זו הסיבה שאנחנו קוראים לה מציאות – כי היא פשוט נמצאת שם. אני יכול להגיד לעצמי עד מחר שאין לי כרס ושיש לי מיליונים בבנק, ואני יכול גם למחוק מהלקסיקון שלי את המילים שומן ואוברדראפט. זה לא ישנה את העובדה שיש לי כמה ק"ג מיותרים באזור הבטן, ולא מספיק כסף בעו"ש. אבל האמת היא שהטיעון הזה שם את האצבע הכי קרוב לעצם העניין. כי מי שעומד מאחורי השיטה הזו יודע ששפה לא יוצרת מציאות אלא מעצבת תפיסת מציאות.

אם נדמה לרגע את המוח שלנו למצלמה דיגיטלית, הרי שהמילים הן הפיקסלים. למצלמה יש פיקסלים הן על גבי חיישן הצילום, והן על גבי המסך בו המצלמה מראה לנו מה צילמנו. בדיוק באותו אופן מילים הן הפיקסלים של המחשבות שלנו. אנחנו משתמשים במילים גם כדי לתפוס העולם שסביבנו, וגם כדי לבטא את הרעיונות שלנו. מהו ביטוי של רעיון אם לא להציג תמונה של המחשבות שלנו בפני אחרים?

כדי לבנות תמונה ברורה של המציאות אנחנו צריכים כמה שיותר פיקסלים ושכל פיקסל יוכל להבחין בצורה מיטבית בין צבעים שונים ובין עוצמות שונות של אור. ככל מספר הפיקסלים יהיה קטן יותר ומידת הרגישות שלהם נמוכה יותר, כך התמונה שתיווצר בראשינו תהיה פחות ברורה ותפיסת המציאות שלנו תהיה פחות חדה. אם ננסה להראות את התמונה המפוקסלת והרדודה בצבעים שלנו לאחרים, הם לא יצליחו להבין מה אנחנו מראים להם ואנחנו לא נצליח לבטא את הרעיון שלנו.

זהו ההישג הראשון של מי שאוסר עליכם להשתמש במילים מסוימות או מצמצם עבורכם את המשמעות של מילים קיימות. הוא מנוון לא רק את תפיסת המציאות שלכם, אלא בעיקר את היכולת שלכם לבטא את התפיסות שלכם בפני אחרים. מי שמנסה לשכנע אתכם שלמילים כמו 'אנשים', 'ילדים', 'הולכי-רגל' יש רק משמעות אחת, או שהן מתייחסות רק למין אחד למעשה רוצה להקטין את הרזולוציה בתוך המוח שלכם. מי שאומר שכאשר כותבים 'אנשים' כך יש לזה משמעות אחת והיא שלילית וכאשר כותבים 'א.נשים' כך זה נהדר וחיובי, בעצם רוצה שתראו את העולם בצורה מאוד מוגבלת ודיכוטומית. וזה מוביל אותנו להישג השני של ממציאי השיטה הזו.

כאשר אנשים רואים את העולם בצורה דיכוטומית, מאוד נוח לשלוט בהם ולתמרן אותם. בדיוק כמו רובוטים שמגדירים להם הכל באפסים ובאחדות. ברגע שלכל מילה יש הגדרה אחת בלבד, מאוד קל להפוך אותה לגדר, וברגע שיש גדר קל מאוד לדעת מי בצד שלנו ומי בצד השני. כאשר אין צבעים רואים את הכול בשחור ולבן, ואז כל האנשים שאנחנו פוגשים יכולים להיות או נאורים או חשוכים, או טובים או רעים, או איתנו או נגדנו.

ברית המילה החדשה

זהו בדיוק התפקיד של הנקודה במילה "א.נשים" – זיהוי של בעלי ברית. אמנם מדובר כאן בברית מילה מסוג קצת אחר אבל אל תתבלבלו. הנקודה הקטנה אחרי האות אל"ף נועדה לאותה מטרה כמו החתך הקטן שאנו עושים כבר אלפי שנים לתינוקות זכרים – לדעת מי משלנו ומי לא. מי בן שבטנו ומאמין במה שאנחנו מאמינים, ומי "גוי" שצריך להיזהר ולהישמר מפניו ולנהוג בו בחשדנות. האנשים שרוצים להכניס אתכם אל הברית של המילה 'א.נשים' רוצים להיות המוהלים של המציאות שלכם. הם רוצים לדלל את התפיסה שלכם, או במילים אחרות – להכניס לכם משהו למשקה כדי שהם יוכלו לבצע את זממם בזמן שאתם במצב של קהות חושים.

יכול להיות שאתם חושבים שאני מגזים. יכול להיות שאתם חושבים שהעליתי גם כמה נקודות מעניינות ואפילו שוקלים לשתף את המאמר הזה, אך חוששים מהתגובה של כל מיני אנשים ואיך הם יתייגו אתכם. אם זהו המצב אז ברכותיי – הוכחתם את הטענה שלי ואתם נסחפים אל תוך הדוגמטיות הזו בעל כורחכם.

אנחנו חיים בעולם יפה ומורכב ואני לא יודע מה אתכם, אבל אני מעדיף לראות אותו ב-HD. אל תתנו לאנשים אחרים להתעסק עם הגדרות שלכם.


פשששש, הגעתם עד לכאן? סימן שהיה מעניין…

אולי תרצו לקבל את הפוסט הבא במייל?


תמונת השער באדיבות Pretty Drugthings מאתר Unsplash